פסק-דין בתיק עת"מ 127-08

1.         ערעור על החלטה מיום 26.12.07, של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ראשון לציון (להלן: "הועדה").

רקע עובדתי

2.         המערערת היתה הבעלים של מבנה התחנה המרכזית הישנה ברחוב הרצל, בשטח שיפוטה של המשיבה. המערערת השכירה 16 חנויות במתחם התחנה לצדדים שלישיים.

לקראת שינוי מיקומה של תחנת האוטובוסים המרכזית של העיר ראשון לציון, התקשרה המערערת בחודש נובמבר 2002 עם חברה קבלנית, צרפתי צבי ושות' (להלן: "חברת צרפתי"), בהסכם, לפיו ייהרס המתחם, ובמקום יוקם מבנה רב קומות. לטענת המשיבה, היא חדלה להשכיר את החנויות במקום, והחלה לפנות את הצדדים השלישיים לקראת הריסתו הצפויה של המבנה. הפינוי, כך המשיכה וטענה, נעשה  באופן מדורג בשל סירובם של חלק מן המחזיקים בחנויות להתפנות.

3.         במהלך החודשים יולי-דצמבר 2003, הפסיקה המשיבה לחייב את המערערת בתשלום ארנונה בגין החנויות שפונו, וזאת מכוח הפטור "לבניינים ריקים שאינם משמשים למגורים", הקבוע בסעיף 3.1 לצו הארנונה של המשיבה (להלן: "הפטור לנכס ריק"), אשר מוגבל לתקופה של 6 חודשים. בתחילת שנת 2004, שבה המשיבה וחייבה את המערערת בתשלום ארנונה בגין כל החנויות המצויות במתחם. 

            בחודש יוני 2004 הוקמה גדר סביב המתחם, אשר מנעה את הגישה אליו ואת השימוש בו. החיוב בארנונה הופסק במועד זה.

            המתחם נהרס בתחילת שנת 2005. 

4.         המערערת השיגה על חיובה בארנונה לגבי התקופה שבין חודש ינואר 2004 לחודש יוני 2004 (להלן: "התקופה הרלבנטית").

לגישתה, אין לחייב בארנונה את החנויות שפונו וזאת מכח הוראת סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), הפוטר מחיוב בארנונה נכסים הרוסים (להלן: "הפטור לנכס הרוס"). ההשגה נדחתה.  המערערת ערערה על ההחלטה בהשגה לועדה, בטענה כי בתקופה הרלבנטית ניתקה את החנויות שפונו מרשת החשמל והמים לפי דרישת המשיבה, ועל כן אין לחייבן בארנונה.

לחילופין, טענה המערערת, כי יש לזכותה מתשלום ארנונה לגבי הנכסים כפטור לנכס ריק, לפי התנאים הקבועים בתקנה 13 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות ההנחה"), וזאת בנוסף לתקופה של ששת החודשים הקבועים בסעיף 3.1 לצו הארנונה.

5.         מנגד, טענה המשיבה בפני הועדה, כי הנכסים לא עמדו בקריטריונים המצדיקים את מתן הפטור לנכס הרוס, שכן בתקופה הרלבנטית טרם נהרסו החנויות. המערערת הכחישה כי דרשה את ניתוקן של החנויות מרשת המים והחשמל, וטענה, כי ממילא לא היה די בניתוק כזה על מנת לזכות בפטור מתשלום ארנונה. 

המשיבה טענה, כי החנויות שפונו עמדו על תילן באותה עת, במצב זהה וזה שהיה בטרם פונו מהן המחזיקים, וחלק אחר של החנויות במתחם המשיכו בפעילותם.

הועדה דנה בטענות הצדדים ואימצה את גישת המשיבה.

החלטת הועדה

6.         במרכזה של החלטת הועדה עמד מתן הפטור לנכס הרוס.

הועדה עמדה על נוסח הפטור בסעיף 330 לפקודת העיריות וסקרה את ההלכה הפסוקה באשר לפרשנותו.

הועדה הזכירה את ההלכה הפסוקה, לפיה נטל ההוכחה כי המדובר בנכס הרוס, רובץ על שכם הנישום. מסקנתה הייתה, כי המערערת " לא עמדה בנטל הראיה המונח לפתחה ודי בכך כדי לדחות את טענתה". המערערת לא הציגה לועדה חוות דעת התומכת בטענתה, כי הנכסים היו הרוסים בתקופה הרלבנטית, או שלא ניתן היה לעשות בהם שימוש באותה עת. המערערת אף לא טענה שארע אירוע כלשהו שגרם להריסת הנכסים.

            הועדה קיבלה את טענת המשיבה, שאין זה סביר, כי נכסים בהם היתה פעילות בטרם פינויים, יעמדו בקריטריונים המחמירים שנקבעו הפסיקה כתנאי להכרה בפטור לנכס הרוס. מה גם, שבחלק מהחנויות במתחם היתה פעילות גם בתקופה הרלבנטית.

7.         הועדה דחתה את טענת המערערת כי ניתוק החנויות מתשתיות החשמל, המים והביוב, נעשה לפי דרישת המשיבה.